17-18/12/2015 פרידה וטיסה

ביום חמישי בבוקר. התכנסנו כולנו במתחם בית הספר. הישראלים הגיעו יחד עם חבריהם ומיטלטליהם. זהו... המסע עומד לקראת סיום. המשלחות התכנסו לחוד התלמידים שתפו את תחושותיהם לגבי המסע. תחושות שעוד נלבן ונדון בהם בארץ. שביעות הרצון מהמסע הייתה גבוהה ביותר. וגם אנחנו המורים לא הסתרנו את שביעות רצוננו מהמשלחת שעל פי כל הדעות הייתה המשלחת הטובה ביותר שהייתה בתכנית השותפות מאז שבית ספר צהלה הצטרף. הם בהחלט ייצגו את בית הספר בכבוד. יצרו קשרים אמיצים. על עומק הקשר שנוצר העידו המחזות קורעי הלב כשעלו חברי המשלחת לאוטובוס הצהוב שייקח אותם לשדה התעופה. הדמעות החלו לזלוג. חיבוקי פרידה. מי אמר שזה "עושה טוב לראות אוטובוס צהוב ממריא דרך דמעה שקופה?" לאחר כנסיעה של שעה הגענו לשדה התעופה. שם חכתה לנו גלית אמו של תום אלפי. שזכתה להיות האם הראשונה הרואה את ילדה. ככה זה כשאימא שלך דיילת. האמריקאים ווידאו שאנחנו יוצאים מאמריקה. קצת דיוטי פרי ו "אל אל ישראל". במהלך הטיסה עברנו ל18 לחודש בוקרו של יום שישי. ככה זה כשהטיסה נמשכת 13 שעות. אז ישנים קצת, צופים קצת, אוכלים קצת אבל לפחות כבר לא מקיאים קצת.
נחתנו בשדה התעופה. הנזקים מזוודה קרועה אחת, פלאפון שנשכח במטוס אחד. אך לעומת זאת הורים נרגשים ומתגעגעים המחכים בלובי וקופצים על ילדיהם וילדותיהם היוצאים מהשער. ההורים העניקו תשורות תודה למורים והודו להם בחם על הליווי. וכולנו נסענו איש איש לדרכו. איש איש לג'ט לגו...
תם אך לא נשלם אנו כבר מחכים בכיליון עיניים לביקור הגומלין.
תודה ש"טסתם" עמנו
צוות מורי צהלה