יום חמישי, 10 בדצמבר 2015

8/12/2015 - היום הראשון – המראה נחיתה וקבלת פנים

8/12/2015 - היום הראשון – המראה נחיתה וקבלת פנים

האמת היא שהיום הראשון התחיל בשביעי בבוקר. ברבע לעשר נפגשו כולם אחרי ימים של הכנות ויום אחרון לחוץ (רק שלא נשכח את זה ואת זה ואת זה ואת זה...) וההתרגשות צפה. ההורים עודדו במילים אחרונות את ילדי המשלחת 23 תלמידים שנבחרו לייצג את בית הספר צהלה ואת מדינת ישראל בתוכנית חילופי התלמידים עם בית הספר TIOH  אשר נמצא בלוס אנג'לס בהוליווד. בשדה התעופה נמסרים בהפתעה מוחלטת לתלמידי כיתה ו3 של טלי לוי התשורות לטיסה. חוברת צביעה וטושים על מנת שלא יהיה משעמם בטיסה. בכלל חוברות הפנאי שסדרו תלמידי הכיתות לחברי המשלחת התגלו במהלך הטיסה כיעילות ביותר. התור לבידוק היה הפעם ארוך במיוחד מה שלא השאיר זמן רב לקניות בדיוטי – פרי. רחמנא ליצלן.
בשער ההמראות נפרדו ההורים מילדיהם. הבנים הפגינו בקשיחות אופיינית. מספר בנות הזילו דמעה. וההורים נפרדו מילדיהם. בחשש, בדאגה אבל גם בגאווה גדולה מה הם עשרה ימים בחייו של אדם? להורים עשרה ימים אלו הם כמו נצח. מרגע זה הופקדו על ביטחונם ושלומם של הילדים המורה לאומנות ורכזת הפרויקט חיה עמית, המחנכת נוי חלפון, והמורה לתאטרון אמיר לביא.  
סינדרלה אחרי חצות חזרה להיות ליכלוכית. אנחנו אחרי חצות הפכנו לסינדרלות. אין כמו ההרגשה הזו של עלייה למטוס. תמיד ישנו את הקסם באוויר. הנה כלי התחבורה שלוקח אותי למקום חדש. תוך שעות ספורות אהיה בעולם אחר. שעות ספורות אמרנו? ... טוב... לא ממש. בעצם אם נדייק ארבע עשרה שעות טיסה. אלוהים!!! ב14 שעות לומדים שני ימי לימוד. כמה דברים אפשר להספיק ב14 שעות. ובארבע עשרה שעות אתה צריך לשבת ולמצוא את כל השיטות האפשרויות להעביר את הזמן. "קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ"...
באופן מכעיס למדי התיישב לידי ילד בכיתה ה' שמרגע שעלה על המטוס עד שירד ממנו הוא לא הפסיק לישון. טוב... אוקי תכנון זמן. השעה אחת בלילה. מה עושים באחת בלילה? ישנים. עכשיו רק צריך למצוא את התכונה המושלמת במושב כדי לצנוח ולהירדם. זאת לא מחלקה עסקית. ואז מתחילים הניסיונות. כרית מאחורה, השענת מרפק על ידית המושב, הנחת הראש על כף היד. או שמא רוכנים קדימה, או שמתקפלים בתוך המושב לכדור קטן. שוב דבר לא מסתיר את העובדה שטיסה באל על במחלקה הרגילה דורשת מהאדם צמצום עצמו לנקודה זעירה כי הצפיפות במושבים היא בלתי נסבלת.
טוב אז מצאת את התנוחה שמחזיקה לך מעמד עד שתהיה חייב להחליף כדי שלא ייתפס לך איזה שריר. ואז רצוי לשים אזניות שלא יפריעו לך האחרים לישון.
ואז כשסוף סוף נרדמת מגישים לך את ארוחת הערב בשתיים בבוקר. מי אוכל ארוחה בשרית בשתיים בבוקר?
ואם אתה לא מצליח לישון. אז רואים סרטים. או קוראים או מציירים. מי שמצליח לישון מצליח להתגבר על הג'ט לק הצפוי.
והטיסה. טסים אל החושך. ארבע עשרה שעות של חושך. שמש יוק! לעומת זאת בטיסה החוזרת נתחנן למעט חושך. השמש לא תפסיק לזרח מעלינו.
התלמידים היו מדהימים.  הלילה הוציא מהם את המיטב. הם התנהגו בנימוס, כבדו את כללי המקום. אף אחד לא יצא מהמטוס ללא רשות. התחשבו בנוסעים האחרים. וגם לא דרשו "שוקולד" מהדיילות. התלמידים ואנחנו "היינו בעננים".
לקראת סוף הטיסה התגלו סימנים ראשונים של וירוס אצל אחד התלמידים. ממקורות יודע דבר נודע לנו כי לווירוס לא הייתה ויזה והוא בעצם היה פולש זר. בראיונות שקיימנו אתו הוא טען כי גם לו מגיע "אמריקה". והוא עומד על כך בתוקף היותו סטארט אפ ישראלי ואחרי שייכנס הוא יעזוב את תלמידנו לנפשו.
בכל מקרה גם ארבע עשרה שעות מסתיימות ולקראת שש בבוקר ראינו את אורות לוס אנג'לס מנצנצים אלינו מלמטה. המטוס נחת הישראלים מחאו כפיים. אנחנו בלוס אנג'לס שבארצות הברית.
האמריקאים לא הערימו עלינו קשיים ונתנו לנו להיכנס.  הם לא עמדו בקסמם של הילדים ובאולם קבלת הפנים חכתה לנו רינה אטקס עם שלט "ברוכים הבאים".
עלינו על האוטובוס הצהוב שמסיע תלמידים לבית הספר. האוטובוס הצהוב. אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מקבלת אותנו עם אוטובוס מוגבל ביותר. מסוג האוטובוסים שכבר הפסיקו לנסוע בהם בארץ בשנות השמונים. התופעה הזאת כמעט בלתי נתפשת כשרואים את כל כלי הרכב המפוארים הדוהרים ברחובות לוס אנג'לס.
ואז המתח עולה... עושים את דרכנו להוליווד. (בערך כמו אלפי שחקנים בעולם) אבל בניגוד לרבים בתעשייה. אנחנו מגיעים להוליווד... גם הפעם כמו בשנה שעברה מקבלים אותנו בביתם ג'ניפר וג'ונס פייג'. הילדים האמריקאים נבלמים בגבורה על ידי המורים האמריקאים והורי הילדים כדי שלא יפרצו לכביש מרב שמחה. אז אנחנו יורדים מהאוטובוס. אפילו שמחת בית השואבה לא דמתה לשמחת הפגישה בין הבאדיז. "החברים". מייד הם יוצאים לשחק ביחד. על הטרמפולינה, במגרש הטניס, משחקי כדור ומשחקים אחרים נוספים. הקליק בין הקבוצות מדהים.
לאחר כשעתיים של בילוי משותף לוקחים החברים האמריקאים את חבריהם הישראלים לבתיהם. ויותר מאוחר יוצאים לבלות ברחבי לוס אנג'לס מי במוזיאון השעווה, מי בשדרת הכוכבים בהוליווד ומי במתחם הגרוב היוקרתי המעוצב ברוח הכריסטמס (בכלל העיר הזו כבר בעיצומם של ההכנות לחג). ויש בו אפילו חנוכייה גדולה אחת.
עייפים אך מרוצים סוגרים את היום הראשון. ויהי ערב ויהי בוקר ויהי ערב יום ראשון.


2 comments:

  1. אמיר כתבת מקסים. לא הפסקתי לצחוק.
    מאחלת לכם רק חוויות טובות ומוצלחות.
    טלי (אמא של אלונה ).

    השבמחק
  2. אמיר רק עכשיו אני רואה....מקריאה בארוחת ערב שבת לכל המשפחה מולי וכולם מתמוגגים ונלהבים מהכתיבה שלך...נפלא
    עשית לנו אור ושמחה לשבת...תודה על הבלוג

    השבמחק